דף היומי
בכורות כ״ו
ג׳ בחשון · 2026-10-14
בכורות דף כ״ו
בכורות
הָא בַּעַל מוּם שְׁרֵי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתִּירוּ מוּמְחֶה! תַּנָּא: כֹּל הֵיכָא דְּלֹא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — תָּם קָרֵי לֵיהּ.
הא בעל מום שרי - ור' יוסי הוא דאמר בשחטו שרו רבנן אי נמי עקביא היא אע"ג דלא התירו וקשיא לריש לקיש:
תם קרי ליה - ומאי אע"פ שנולד בו מום אע"פ שנראה אחר כן לחכם ואמר מום קבוע:
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מִבְּכוֹר תָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם וּשְׁחָטוֹ — אָסוּר. בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁתָּלַשׁ מִמֶּנּוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא בָּזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל, אֶלָּא בִּשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ — בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
לימא - הא דר"ל תנאי היא:
אסור - דבתם אפילו עקביא מודה דאתו לשהוייה ולאפקועי מקדושת מזבח ועוד שהרי עדיין אין בו שום היתר. אע"ג דנקט תולש הוא הדין לנתלש כדמפרש בסיפא דשמעתא:
לא בזה - שמת התיר עקביא אלא בשחטו:
בכור בעל מום שתלש ממנו - הכא לא קתני והניחו בחלון משום דרשע הוא שתולש ודעתו ליהנות לאלתר אבל בנשר קתני והניחו בחלון:
שער בכור בעל מום שנשר כו' - כולה הך שמעתא מוכחא דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא ואפי' רבנן דאסרי מפרש בגמ' גזירה דלמא אתי לאשהויה והא דדרשינן לעיל (בכורות דף ו:) תזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז ותימה לרבי דאמרי' בפרק שני דחולין (דף לו:) גבי על הארץ תשפכנו כמים ההוא למשרי דמן של פסולי המוקדשים הוא דאתא דס״ד הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן נמי ליבעי קבורה קא משמע לן והיכי תיסק אדעתין לאסור דמן [בהנאה] משום דאסירי בגיזה ועבודה הא אפי' הגיזה עצמה מותרת וכ״ת הא דשריא מדאורייתא היינו בנשר אבל גוזז דמתכוין אסור חדא דמתכוין דדם כנשר גיזה ועוד אפילו בתולש פליגי כדמוכח בסוף פירקין (בכורות דף כו.) דשרי (ר״ע) מכלל כי אסרי רבנן מדרבנן ואפי' בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה אלא מדרבנן כדמוכח לקמן גבי תולש צמר מעולה תמימה והא דפריך תולש מי איכא למאן דשרי היינו מדרבנן כדפי' שם בקונטרס משום דרשע הוא ועוד קשה בההוא דחולין למה לי קרא דם פסולי המוקדשין דשרי בהנאה והלא אף בקדשים דם מותר בהנאה משנעשית מצותו והתם דליכא מצוה למה יהא אסור ועוד מאי קאמר הואיל ואסירי בגיזה ועבודה והא לאחר שחיטה מותר לגזוז ולעבוד דמזביחה ואילך הכל מותר והתם בדם שחיטה איירי וחלב נמי לא אסרינן מדכתיב בשר (אלא) מחיים ולא לאחר שחיטה כמו למאן דדריש לעיל בפ' שני (בכורות דף טו:) אין לך בהם היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך ועוד דשרי לכולי עלמא מדבעי למילף היתר חלב בפרק קמא (לעיל בכורות ו:) מדאסר רחמנא חלב של פסולי המוקדשין ולא קאמר דאיצטריך משום ההוא דלאחר שחיטה ומיהו מצינו למימר דאיצטריך קרא תשפכנו כמים משום דם שיצא קודם שחיטת רוב אבל מ״מ קשה מהא דשמעתין ואומר רבי דס״ד למיסר כמו (חלב והוו בשר) וה״ה בשר ולא דם ולא דמי לגיזה דשמא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב (דברים י״ב:ט״ו) משמע בשר תאכל ולא חלב ודם ולאסור אפי' בהנאה אע״פ שהדרשה אינה מיושבת על הדם כמו חלב דשרי באכילה הוא והא דלא מייתי התם בשר ולא חלב אלא תזבח ולא גיזה ריש מילתא נקט ועוד ניחא ליה לאתויי איסור גיזה אפי' לענין מלקו' כמו מתחלה קודם שנפלו (דתנן) הגוזז והעובד סופג ארבעים וכיון שהחמירה בו תורה כל כך ה״א לדרוש קראי לחומרא בשר ולא חלב ודם אי לאו כמים וכן מוכח בפרק קמא (לעיל בכורות ו:) דהא דדרשינן בשר ולא חלב לא שיהא אסור לחלוב דבעו למידק מינה היתר חלב מדגלי רחמנא גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב הא דחולין שרי שמע מינה דלאסור החלב שנחלב אתא קרא:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מוֹדֶה אַבָּא חֲלַפְתָּא בְּזֶה שֶׁהוּא מוּתָּר, אֲבָל בְּיִיחוּד אָמְרוּ חֲכָמִים: יַנִּיחֶנּוּ בַּחַלּוֹן, שֶׁמָּא יֵשׁ תִּקְוָה. שְׁחָטוֹ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר, מֵת — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
אמר רבי יוסי מודה אבא - ששמו חלפתא שהוא מן החכמים החולקין על עקביא ומודה הוא בזה ששחטו שהוא מותר:
אבל בייחוד אמרו חכמים - שבאמת ובברור אמרו יניחנו בחלון לשער בכור בעל מום שנשר:
אבל - באמת וחבירו בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין דף לח.) בסופו:
בייחוד - בברור וחבירו במסכת יומא (דף נד.) וידעו בייחוד ששם ארון נגנז:
שמא יש תקוה - שמא יהא מותר ליהנות. ומפרש ומה תקוה יש שאם שחטו דברי הכל מותר:
רַבִּי יוֹסֵי — הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא לָאו הִתִּירוֹ מוּמְחֶה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ?
רבי יוסי היינו תנא קמא - דקאמר התולש צמר מבכור תם ושחטו אסור הא בעל מום ושחטו מותר לדברי הכל ובמת פליגי במודה דר' יוסי ולת"ק נמי במת פליגי:
דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — אִין, וְאִי לָא — לָא, וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: אַף עַל גַּב דְּלֹא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה!
תנא קמא סבר אי התירו מומחה אין אי לא לא - דבעל כרחיך הכי תרצת וכדתרצת ריש לקיש לעיל כי אותביניה מרישא דמילתיה דתנא קמא דקתני התולש צמר מבכור תם הא בעל מום שרי ותרצה ריש לקיש ואמר כל היכא דלא התיר מומחה תם קרי ליה אלמא הכי משמע מילתיה התולש צמר מבכור תם דהיינו בעל מום שלא התירו מומחה אסור לדברי הכל הא בכור בעל מום דהיינו התירו מומחה שתלש ממנו כו' ור' יוסי סבר אע"ג דלא התירו מומחה נמי כשנשר שרו רבנן ממאי מדקאמר יש תקוה דמשמע יש תקוה ויתירנו מומחה וישחטנו מכלל דאכתי לא התירו מומחה כשנשר:
דתנא קמא סבר אי התירו אין אי לא לא - פירש בקונטרס דכיון דתריצנא לעיל דכל היכא דלא התירו מומחה תם קרי ליה אם כן סיפא דקרי ליה בעל מום מיירי בלא התרת מומחה וקשיא לפירושו דהא דתירץ הכי לעיל היינו כי היכי דאיתוקם לריש לקיש ככולי עלמא אבל השתא דצרכינן לומר ממה נפשך כתנאי מסתברא לומר איפכא דתהוי מילתיה כתנא קמא כפשטיה ונראה לפרש דסובר הש"ס עכשיו משום דקאמר ר' יוסי שמא יש תקוה שעל סמך השחיטה לא היה אומר כך שזה בידו ואין כאן שמא אבל בהתרת מומחה קאמר שמא יש תקוה שיזדקק לו חכם להתירו ואין זה כל כך דבר ברור דמי יימר דמזדקק ליה מומחה ומ"מ במסקנא קאמר שמא יש תקוה דקמיירי בשחיטה:
אָמַר רָבָא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִי הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — אִין, אִי לֹא הִתִּירוֹ — לָא, וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: פְּלִיגִי בְּמֵת, וְהוּא הַדִּין לִשְׁחָטוֹ, וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּמֵת — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דַּעֲקַבְיָא.
פליגי במת והוא הדין לשחטו - מדלא אשכחן במילתיה דתנא קמא דנימא שחטו דברי הכל מותר:
וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בְּמֵת — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, כִּי פְּלִיגִי — בִּשְׁחָטוֹ, וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: בִּשְׁחָטוֹ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר, כִּי פְּלִיגִי — בְּמֵת.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּוָותֵיהּ, דִּתְנַן: שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
הלכה כר' יהודה - דבשחטו פליגי ולא במת:
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דִּתְנַן: צֶמֶר הַמְדוּלְדָּל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁנִּרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — מוּתָּר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה — אָסוּר.
מַנִּי? אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי; וּבְמַאי? אִילֵימָא בִּשְׁחָטוֹ — בֵּין עֲקַבְיָא בֵּין רַבָּנַן, אִידֵּי וְאִידֵּי מִשְׁרָא שָׁרֵי!
אידי ואידי - בין נראה בין לא נראה מישרי שרי דהא אפי' מונח בחלון קא"ר יוסי דאפי' רבנן שרו בשחטו:
וְאֶלָּא בְּמֵת? וְאִי רַבָּנַן — אִידֵּי וְאִידֵּי מֵיסָר אָסְרִי, וְאִי עֲקַבְיָא — אִיפְּכָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — אָסוּר, דְּמִיתָה קָאָסְרָה לֵיהּ; אֵינוֹ נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — מוּתָּר, דְּמֵעִיקָּרָא תְּלִישׁ!
אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי - דאותו שמחובר בו טעון קבורה לדברי הכל והתלוש ממנו רבנן אסרי ליה אפי' מונח בחלון:
אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יְהוּדָה, וּבְמַאי? אִילֵימָא בְּמֵת — בֵּין לַעֲקַבְיָא בֵּין לְרַבָּנַן, אִידֵּי וְאִידֵּי מֵיסָר אָסְרִי!
אלא פשיטא ר' יהודה היא - דאמר בשחטו פליגי:
אידי ואידי - בין נראה בין לא נראה:
אֶלָּא לָאו בִּשְׁחָטוֹ? וְאִי עֲקַבְיָא — אִידֵּי וְאִידֵּי מִשְׁרָא שָׁרֵי! אֶלָּא לָאו רַבָּנַן הִיא? וּשְׁמַע מִינַּהּ: בִּשְׁחָטוֹ פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ.
ושמע מינה בשחטו פליגי - מדלא מצית מוקמת ליה בגוונא אחריתי ומדסתם לן כר' יהודה ש"מ הלכתא כוותיה:
בָּעֵי רַבִּי יַנַּאי: הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מֵעוֹלָה תְּמִימָה, מַהוּ? תּוֹלֵשׁ? מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי? אֶלָּא, צֶמֶר שֶׁנִּתְלַשׁ מֵעוֹלָה תְּמִימָה, מַהוּ?
התולש צמר מעולה תמימה - מחיים לרבנן מהו לאחר שחיטת בעלת מום לא תיבעי לך דוודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה:
מי איכא מאן דשרי - אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא:
התולש צמר מעולה תמימה - יש פירוש מרש"י שכתוב בהם שהוממה ואח"כ נפדית ושחטה משמע שהעמידה כן כדי שתהא כעין בכור אלא שהתלישה היתה בתמות ותימה והא בעי האי צמר העמדה והערכה ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז (חולין קלה.) גבי הא דקאמר התם דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש ומוקי לה למעוטי קדשי בדק הבית ופריך והא בעי העמדה והערכה וי"ל דסבירא ליה כר"ל דאית ליה בפ"ב דתמורה (דף לב:) לרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והכי נמי אשכחן רב דסבר כוותיה בפ' שני (לעיל בכורות טו.) ועוד י"ל דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת הגוף בטל הצמר אגב הבהמה אפילו אותו שנתלש ובר העמדה והערכה חשיב ולא דמי לקדשי בדק הבית א"נ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום דכיון דמעל נפק לחולין כדקאמר בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כח.) משמע דשייך ביה פדיון ועוד יש לפרש שופר של עולה שהוקדשה הבהמה לדמי עולה ושופר שלמים שהוקדשה הבהמה לדמי שלמים ודינה כשלמים עצמן ואין בה מעילה כדקאמר בפ"ב דפסחים (דף כז:) בעצי שלמים עסקינן ומיהו קשה בהך דשמעתין דכיון דבעי הצמר פדיון היכי שייך למיגזר דלמא משהי ליה והא צריך לפדותו דמה היה מרויח וקצת היה נראה לפרש דאיירי בעולה ונשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח והעור לכהנים ומבעיא ליה בצמר שנתלש אי משתרי נמי בהכי אבל פלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים פו.) בעצמות שפרשו לפני זריקה דרבי זירא סבר דזריקה מתירתן אפילו לקתא דנרגי וחציני וקאמר התם כרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהם ופירש שם בקונטרס דמועלין לעולם אף לאחר זריקה וכל שכן דאינה מתרת מה שפירש מחיים ומיהו יש ספרים דגרסי התם כרבי אלעזר דאמר ר' אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהן עד זריקה כו:
תולש מי איכא מאן דשרי - פירש בקונטרס אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא משמע דלעקביא אפשר דמותר אף על פי שהאמת הוא דלעקביא נמי אסור בתם כדמוכח ברייתא דהתולש צמר מבכור תם מכל מקום פירש כך בקונטרס שאפילו לא שמיעא ליה ברייתא דבר פשוט הוא דמיהא לרבנן דתולש אסור:
דְּחַטָּאת וְאָשָׁם לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן דִּלְכַפָּרָה אָתוּ — לָא מְשַׁהוּ לְהוּ. דִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר נָמֵי, דְּכֵיוָן דְּלָאו לְכַפָּרָה אָתוּ — מְשַׁהוּ לְהוּ. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּעוֹלָה, מַאי? כֵּיוָן
דְּעִיקַּר לָאו לְכַפָּרָה אָתֵי — מְשַׁהֵי לַהּ, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּעוֹלָה נָמֵי מְכַפְּרָא אַעֲשֵׂה — לָא מְשַׁהֵי לַהּ?
דעיקר לאו לכפרה הוא דאתי - דאינו מביאה על חטא:
כיון דמכפרא אעשה - דעולה מכפרת על עשה כדאמרינן במס' יומא (דף לו.) על עולה מתוודה עון שכחה ופאה:
תָּא שְׁמַע: הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מִבְּכוֹר תָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם, שְׁחָטוֹ — אָסוּר. טַעְמָא דְּתוֹלֵשׁ, הָא נִתְלַשׁ — שָׁרֵי, וְכׇל שֶׁכֵּן עוֹלָה דְּלָא מְשַׁהֵי לַהּ!
הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ נִתְלַשׁ נָמֵי אָסוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״תּוֹלֵשׁ״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דַּעֲקַבְיָא, דִּבְבַעַל מוּם אֲפִילּוּ בְּתוֹלֵשׁ נָמֵי שָׁרֵי.
וְהָאֲנַן ״נָשַׁר״ תְּנַן! תְּנָא ״נָשַׁר״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן, תְּנָא ״תּוֹלֵשׁ״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דַּעֲקַבְיָא.
והאנן נשר תנן - אלמא בנשר שרי עקביא ולא בתלושין:
צֶמֶר הַמְדוּלְדָּל כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי ״אֵינוֹ נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל שֶׁעִיקָּרוֹ הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ. רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מִתְמַעֵךְ עִם הַגִּיזָּה.
עיקרו הפוך כלפי ראשו - שכפול באמצעיתו ושני ראשין נראין בחוץ:
שאינו מתמעך - שאינו שוה עם הגיזה אלא נראה עולה למעלה:
וְרֵישׁ לָקִישׁ, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא? אָמַר רַבִּי אִילְעָא: קָסָבַר רֵישׁ לָקִישׁ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַגִּיזָּה בְּלֹא נִימִין הַמְדוּלְדָּלוֹת.
מאי טעמא לא אמר כרב נתן - הא ודאי כיון דאינו מתמעך אינו נראה עם הגיזה קרינא ביה:
לפי שאי אפשר לשום גיזה בלא נימין המדולדלות - שעולות למעלה ואי כי האי גוונא מיתסר אין לך גיזה מותרת. רבי נתן טפי מחמיר להכי לא בעי מאי טעמא לא אמר כריש לקיש:
הֲדַרַן עֲלָךְ הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה.
הדרן עלך הלוקח בהמה
מַתְנִי׳ עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִין לִיטַּפֵּל בִּבְכוֹר? בַּדַּקָּה — שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַגַּסָּה — חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּדַּקָּה — שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ הַזְּמַן: ״תְּנֵהוּ לִי״ — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֶנּוּ לוֹ. וְאִם בַּעַל מוּם הוּא, וְאָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ״ — מוּתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָּמִים, אָמַר לוֹ: ״תֵּן [לִי] וְאַקְרִיבֶנּוּ״ — מוּתָּר.
ואי זהו עיקור נועל דלת כו' - בבכור בזמן הזה לא הוה שרינן למיעבד הכי דלא מיבעיא ישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצה לקבלו אפי' יותר משלשים יום בדקה וחמשים בגסה דהא דתנן (לעיל בכורות דף כו:) עד כמה חייב ליטפל היינו אפי' בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן אלא אפי' קבלו הכהן לא שרי ליה כהן לכונסו לכיפה דלא מישתמיט בשום דוכתא למתני הכי גבי בכור ולעיל (בכורות דף לה.) תנן בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל משמע שהיו רגילין להמתין עד שיפול בו מום ויש לחלק בין בכור למקדיש בזמן הזה דבכור דשרי בנפילת מום בלא פדייה איכא הפסד קדשים אם היה כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפי' נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה מיבעי להשליך הדמים לאיבוד הילכך כשכנסו עכשיו לכיפה אין כאן הפסד קדשים:
מתני' עד כמה: ליטפל בבכור - בזמן הזה קודם שיתננו לכהן שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו:
לא יתן לו - בגמ' מפרש:
אם היה בעל מום ואומר לו - הכהן בתוך הזמן תנהו לי שאוכלנו מותר:
מתני' בדקה שלשים יום - כי הך פלוגתא איכא לענין טיפול אבדה (ב"מ דף כח):
בכור בניך תתן לי. לִפְדּוֹתוֹ בְחָמֵשׁ סְלָעִים מִן הַכֹּהֵן; וַהֲלֹא כְּבָר צִוָּה עָלָיו בְּמָקוֹם אַחֵר? אֶלָּא כְּדֵי לִסְמֹךְ לוֹ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ – מַה בְּכוֹר אָדָם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹדֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶה (במדבר י"ח), אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה מְטַפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאַחַ"כָּ נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן (בכורות כ"ו):
הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה, בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ — רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם.
הא בבעל מום. בעל מום מעיקרו דתם ונעשה בעל מום כיון דלא חזי לאכילה מונים לו משעת הרצאה ואין לדקדק מכאן שיהיה שייך בל תאחר בנתינה לכהן דהכא לענין להאכילו בתוך שנתו דצריך כדאיתא פרק [עד כמה] (בכורות דף כו:):
בין תם - בזמן שבית המקדש קיים:
בין בעל מום - בזמן הזה:
גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי״, ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְצֹאנֶךָ״.
״מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר״, ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשׁוֹרְךָ״.
גמ' מלאתך ודמעך וגו' - וסמיך ליה וכן תעשה לשורך לצאנך וגו' ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי וכן לצאנך דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר שלשים כדכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור צאן לאחר שלשים. מלאתך ודמעך דהיינו בכורים כן לשורך דכי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין בכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (מנחות סח:):
מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך - דהיינו נ' ימים מיום הבאת העומר בפסח שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין שתי הלחם להתיר חדש במקדש וא"ת האי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים:
אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא דְּמַקְדַּם לְמַקְדַּם, דִּמְאַחַר לְדִמְאַחַר. אַדְּרַבָּה, דִּסְמִיךְ לֵיהּ לְדִסְמִיךְ לֵיהּ!
דמקדם לדמקדם - מלאתך ודמעך קודמין בפסוק ראשון הלכך דרשינן להו אשורך הקודם בפסוק שני:
ודמאחר - בכור בניך דמאחר בפסוק ראשון דרשינן ליה אצאנך המאוחר בפסוק שני:
דסמיך ליה לדסמיך - ובכור בניך סמיך אל שורך:
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״תַּעֲשֶׂה״, הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב עֲשִׂיָּיה אַחֶרֶת בְּשׁוֹרְךָ.
אמר קרא כן תעשה אם אינו ענין לבכור - תימה דבריש עד כמה לעיל (בכורות דף כו:) דרשינן לענין בכור כדאמר אמר קרא כן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך וי"ל הא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשייה דרשינן ליה למעשר משום דבכור לא שייך קדושת עשייה (קדושה):
וְאֵימָא: שִׁיתִּין! לֹא מְסָרְךָ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים.
ואימא שיתין - דעשייה אחרת דומיא דהך בכור בניך בעינן:
לא מסרך הכתוב אלא לחכמים - הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך:
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי״, ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְצֹאנֶךָ״ — יָכוֹל אַף לְשׁוֹרְךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲשֶׂה״ — הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב עֲשִׂיָּיה אַחֶרֶת בְּשׁוֹרְךָ, לֹא מְסָרְךָ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים.
מִכָּאן אָמְרוּ: עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִין לְהִטַּפֵּל בִּבְכוֹר? בִּבְהֵמָה דַּקָּה — שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּגַסָּה — חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּדַּקָּה — שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁטִּפּוּלָהּ מְרוּבָּה. תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁינֶּיהָ דַּקּוֹת.
טיפולה - טרחתה:
ששיניה דקות - ואינה יכולה לאכול עשב ואם לא תהא עם האם תמות:
בדקה שלשים ובגסה חמשים - כדרך שפרט לך הכתוב בטיפול הבכור שחייב ישראל לטפל בו בדקה שלשים ובגסה חמשים ואח"כ נותנו לכהן דיליף ליה בבכורות (דף כו:) מקראי:
אִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ הַזְּמַן ״תְּנֵהוּ לִי״, הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.
הלכך אין בנו פדוי - תימה מ"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ו:) דבנו פדוי דמסיק בכולהו קני וי"ל דהכא רבי חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כדנפקא לן לעיל בפ' עד כמה (בכורות דף כו:) משום שנאמר שחתם (את) ברית הלוי ואע"פ שאותו סתם נתן לו כפירש על מנת שיחזירו לו [כיון] דאיכא היכירא למילתא ואין זה דברים שבלב כמו זבין ולא איצטריכא ליה לזוזי בפ' אלמנה (בכתובות דף צז.) ומיהו קצת תימה דכיון שהיו ר' טרפון ור' חנינא מחזירין כל שעה נמצאו משחיתים ברית הלוי שיפסידו שאר כהנים שלא יתנו אלא להם מפני שהם רגילים להחזיר וי"ל שאין הנותן יודע בשעה שנותן אם יחזירו לו ולא קרינא ביה שחתם ברית הלוי דמה לנו במה שיחזיר לו אח"כ וגם שמא לא היו מחזירין אלא לעניים ולא לאותם שהיו דומים להם לעשירים:
שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות - לפי שבזמן הזה אין בכור ראוי לכלום עד שיפול בו מום וכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר ליה הכהן בתוך הזמן תנהו לי ואזוננו ואף על פי שלא אהנה דומה כמי ששוכרו ומצילו מן הטורח ובלבד שיתננו לו ולא לכהן אחר ודומה לכהן שמסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות. אבל אם היה בעל מום ואמר תן לי שאוכלנו הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע:
אלא אומדין כמה אדם - מישראל רוצה ליתן לבעל הבית זה ליתן בכורו לבן בתו כהן או לבן אחותו ואותה טובת הנאה יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם. ודוקא נקט בן בתו ובן אחותו כהן דההיא דיהיב לה להך טובת הנאה ליהוי ישראל אבל בן בנו כהן ובן אחיו כהן דהאי דיהיב לה להך טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא ואע"ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי חזי הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומותיו בשכרו ואשתכח דלא שקיל בתורת תרומה אלא בתורת שכר והכי אמרינן בבכורות בפ' עד כמה (בכורות דף כו:):
לבן בתו או לבן אחותו כהן - ולא מצי' למימר לבן בנו או לבן אחיו דכיון דחזיא ליה הוי ליה ככהן המסייע בבית הגרנות כדאיתא בפ' עד כמה (בכורות כו:) וכן פירש"י:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָעֲנִיִּים הַמְסַיְּיעִים בְּבֵית הָרוֹעִים, וּבְבֵית הַגֳּרָנוֹת, וּבְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם — אֵין נוֹתְנִין לָהֶם תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר בִּשְׂכָרָן, וְאִם עוֹשִׂין כֵּן חִילֵּלוּ, וַעֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי״, וְאוֹמֵר: ״וְאֶת קׇדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ״.
בבית הרועים - אכהנים קאי כדי ליתן להם הבכורות:
בבית הגרנות - אכולהו קאי כהנים מפני תרומות ולוים משום מעשר ראשון ועניים משום מעשר עני:
בבית המטבחים - אכהנים קאי משום זרוע לחיים וקיבה:
ואסור לעשות כן - לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות (דף כו:) כהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב׳:ח׳) שחתם ברית הלוי:
מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: מִיתָה לָא — תָּא שְׁמַע: ״וְאֶת קׇדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ״.
וכי תימא מיתה לא תלמוד לומר וכו' - לאו דוקא דלא חשיב לה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) בהדי אלו שבמיתה אלא קרוב הוא [לעון] מיתה:
ולא תמותו. הָא אִם תְּחַלְּלוּ תָּמוּתוּ:
וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים לְקוֹנְסָן, וְלִהְיוֹת מַפְרִישִׁין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה מִשָּׁלֵם, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְנָסוּם? דִּלְמָא אָתֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.
לקונסן - את הבעלי בתים:
מן הפטור על החיוב - דשמא יהו להם שני סאין אחד של טבל גמור ואחד הופרש ממנה לכהן המסייע ואי אמרת ליה דהדרא ולפרוש מינה משום קנסא סבר בעל הבית טבל גמור הוא ומפריש ממנה עלה דאידך ואיהי פטורה מדאורייתא אלא קנסא הוא:
דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כו' - בכמה מקומות אמרינן תרומה ויחזור ויתרום ולא גזרינן התם כיון שהתרומה ראשונה לכהן מידע ידע דשניה דרבנן ואפילו נתן הראשונה כבר לכהן קודם שיאמר לו חכם לחזור ולתרום מ"מ מדאין הכהן מחזיר לו את הראשונה מידע ידע דשניה דרבנן היא אבל כאן סבור הוא שנתן לכהן בתורת שכר סיועו ומעכבה כהן ובכמה מקומות צריך לחלק בדברים כי ההיא דפסחים בריש מקום שנהגו (פסחים דף נא.) גבי הנהו דמפרשו חלתא מארוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר באנפייהו דלמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ובפ"ק דיומא (דף י.) גבי סוכת החג בחג חייבת [בעירוב] ובמזוזה ובמעשר דקאמר התם דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן דלמא אתא לאפרושי מן הפטור על החיוב ובדמאי הלוקח מן עובד כוכבים למ"ד יש קנין חייבו חכמים ולא חשו לכך:
וּבְכוּלָּן יֵשׁ בָּהֶן